גיא מרוז נגד מדינת ישראל (עיריית תל אביב) 

בימ"ש לעניינים מקומיים ת"א ב"ש 627498/90

ועוד 20 תיקים שסומנו ע"י ביהמ"ש ברשימה המצ"ב באותיות "א", "ב".

בפני: כב' השופט שטיינמץ

בעניין: גיא מרוז
המבקש

נ ג ד

מדינת ישראל (עיריית ת"א)
המשיבה

החלטה

1. בפני בקשה שהוגשה בתאריך 7.7.05 ובהמשך בתאריך 12.7.05 לעיון חוזר בהחלטה מיום 19.6.05 וכן לביטול גזרי דין שניתנו בתיקים הנ"ל ולקביעת הדיון בהם במעמד הצדדים.

המבקש נאסר בשעתו בגין אי- תשלום קנסות חניה שהוטלו עליו. הוא הגיש בתחילה בקשה בתאריך 14.6.05 לשחררו ממאסר מנימוקים שונים

סוף עמוד 2

(להלן: "בקשה א"), אך ביהמ"ש החליט לעכב את המאסר ואיפשר למבקש לשלם את החוב בגיל הקנסות ב-4 תשלומים (להלן: "החלטה א")... בעקבות החלטה זו, הוגשה הבקשה הבהולה הנ"ל בתאריך 12.7.05 לעיון חוזר בהחלטה א' וכו' כפי שפורט לעיל, אך ביהמ"ש דחה אותן בתאריך 12.7.05 (להלן: "החלטה ב").

על 2 ההחלטות הנ"ל הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בת"א אשר קיבל אותה והורה להחזיק את הדיון לבימ"ש זה על מנת שישמע את טיעוני העורר לגופו של עניין על פי הבקשה שהוגשה בתאריך 7.7.05 (וגם בתאריך 12.7.05).

2. המדובר בענייננו ב- 21 דו"חות חנייה שנרשמו בתאריכים מ- 2.8.00 ועד 9.1.01 לרכבו של המבקש בגין החנייתו על המדרכה בניגוד להוראות סעיף 39 א' 1 של חוק העזר לת"א יפו (שמירת הסדר והניקיון) (להלן: "חוק שמירת הסדר"), כאשר הקנס בגין כל עבירה היה 360 ש"ח.
ההליך שננקט נגד המבקש היה הליך פלילי מסוג של "ברירת קנס" לפי סעיפים 222-224 לחסד"פ והקנס שניתן היה להטיל עליו היה 360 ש"ח כאמור.

ההליך של "ברירת קנס" משמעותו הוא, שנמסרת לאדם שביצע את העבירה הזמנה בנוסח הקבוע שבה הוא מואשם בעבירה המיוחסת לו וניתנת לו הברירה לשלם את הקנס הנקוב בה תוך 15 יום. במידה שהוא ישלם את הקנס רואים בו כאילו הורשע באשמה ונשא עוונו, ואם הוא לא שילם את הקנס רואים את ההזמנה אילו היתה הזמנה למשפט במועד הנקוב בה כדי להישפט על העבירה. עפ"י הפסיקה העניפה בתי המשפט בנושא, חלות הוראת סעיף 39 א (1) גם בגין החניית רכב על המדרכה (להלן: "עבירת מדרכה") על אף שבסעיף הנ"ל מדובר באופן כללי על הנחת "דבר" ברחוב ולאו דווקא על החניית רכב באופן ספציפי.

3. במקביל לחוק שמירת הסדר, היה קיים (וקיים עד היום) חוק עזר נוסף לתל- אביב יפו, בדבר "העמדת רכב וחנייתו התשמ"ד - 1983 (להלן: "חוק העמדת רכב וחנייתו") שעניינו קביעת כללים בדבר סידורים נאותים להעמדת כלי רכב וחנייתם בתחומי העיר.

סוף עמוד 3

דרגות הקנס ושיעוריהם הם שונים לפי חומרת העבירה והם נקבעים בצווים. ההליכים הננקטים נגד מפירי חוק עזר זה הם מסוג של "ברירת משפט" לפי סעיפים 220-230 לחסד"פ ומשמעותו של ההליך הוא, שנמסרת לאד שביצע העבירה "הודעת תשלום קנס" ועליו לשלם הקנס תוך 90 יום. אם שילם את הקנס רואים בו כאילו הודה באשמה בני ביהמ"ש ונשא את עונשו. אולם הוא רשאי להודיע תוך 90 יום על הטופס הקבוע המצורף להודעה להישפט על העבירה (וקיימת אפשרות נוספת לפנות תחילה ישירות על "התובע" לביטול הדו"ח), ואז תישלח לו ע"י ביהמ"ש הזמנה למשט למועד הנקוב בה שבה מפורטים פרטי האישום. גם הליך זה הוא הליך פלילי ואם מתקיים הדיון בביהמ"ש, מוסמך ביהמ"ש להטיל על הנאשם מאסר במקום קנס למקרה שהקנס לא ישולם.

4. עוד ייאמר, שבמועדים שבהם נרשמו הדו"חות לרכבו של הנאשם, לא היתה קימת בחוק העמדת רכב וחנייתו הוראה האוסרת חניית רכב על המדרכה. בתאריך 10.12.01 תוקן חוק העזר והוסף בו סעיף 6 (2א) האוסר חניית רכב על המדרכה. שיעור הקנס היה בהתחלת התיקון 70 ש"ח, אך הוא הועלה בהדרגה במרוצת שנים ומאז 2004 הוא עומד על סך 500 ש"ח.

5. בתקנות 2 ו-3 של תקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי עיריית תל- אביב התשמ"ח - 1988) נקבע שעבירה של החניית רכב מנוע על המדרכה בניגוד לסעיף 39 (א) (1) של חוק השמירה על הסדר היא עבירה מינהלית וכי הכנס המינהלי בגין העבירה מינהלית היה סכום קצוב של 150 ש"ח (להלן: "התקנות המנהליות").

התקנות המנהליות הנ"ל הותלו בתאריך 30.7.00, על פי הוראת שעה לתקופה של שנה החל מיום 30.7.00 (ראה ק"ת 6047 מיום 30.7.00 עמ' 760) ובהמשך הוארכה ההתלייה הנ"ל לתקופה נוספת של 4 חודשים עד ליום 1.12.01 (ראה קובץ התקנות 6118 עמ' 968 ו- ק"ת 6132 עמ' 78).

סוף עמוד 4

התקנות המנהליות הנ"ל בוטלו כליל בתאריך 31.12.01 (ראה ק"ת 6145 עמ' 300).

6. ב"כ המבקש העלה בבקשתו וגם בטיעוניו בע"פ בבית המשפט ובסיכומיו בכתב טענות שונות ומגוונות לביטול הדו"חות ופסקי הדין שניתנו בהעדרו בכל אחד מ- 21 כתבי האישום וחילופין לבטל את תוספת הפיגורים שהתווספו לקרן הקנסות.

המשיבה מתנגדת לבקשה והיא מתייחסת לטענות שהועלו ע"י ב"כ המבקש. ואכן מהחומר המונח בפני עולה שבכל אחד מכתבי האישום שניתנו פסקי דין בהעדרו של המבקש מחמד חוסר התייצבות. כל ההזמנות שנשלחו למבקש בדואר רשום חזרו עם הערה "לא נדרש".

7. השאלה הראשונה היא, האם הוזמן המבקש לדיונים כדין והאם לא חלה התיישנות לגבי כל העבירות או לגבי חלק מהן? כידוע עפ"י הוראות סעיף 225 (א) לחסד"פ, יש להמציא ת ההזמנה למשפט תוך שנה מיום ביצוע העבירה ובמידה שההזמנות לא הומצאו (אם בכלל או במועד), כי אז יש לבטל את האישומים והדו"חות מחמת ההתיישנות.

8. אולם, במידה שהטענות כוללות גם טענת התיישנות העונש, הרי עפ"י פסיקת בית המשפט העליון בע"פ 3482/99, אין לבית משפט זה, במסגרת זו, הסמכות לדון בטענת התיישנות הקנס (העונש) ועל המבקש לפנות לבית משפט אזרחי בטענה הנ"ל. כך גם אם מטרת הטענה שהמבקש לא הוזמן לדיון לקביעת ימי מאסר, היא אך ורק כדי לסכל טענה אפשרית מצד המשיבה שמרוץ ההתיישנות התחדש מהרגע שהמבקש הוזמן כדין לקביעת ימי מאסר בחלק מהתיקים. גם אין יותר מקום לדון במסגרת זו באם פקודות המאסר הוצאו כדין או אם לאו, הרי המבקש כבר שלם א החובות שבגינם הוצאו פקודת המאסר ולפיכך מי המאסר ממילא התבטלו. בית המשפט לא צריך לעסוק בענינים תיאורטיים, כלומר אם היה מלכתחילה מקום להוצאת פקודת מאסר או להקמת תשתית ראייתית להלכים חיצוניים אחרים.

מהחומר המונח בפני עולה שכל ההזמנות למשפט בכל כתבי האישום, למעט ב- 4 מהם, כפי שיפורט בפסקאות משנה א' ב' ג' ד' להלן, נשלחו למבקש ההזמנות לפי כתובתו הנכונה בדואר רשום בתוך המועד הקבוע בחוק, ואישורי המסירה חזרו בתוך שנה מיום רישום הדו"חות וביצוע העבירות, ובכך התקיימה "חזקת המסירה" לפי תקנה 44 א' של תקנות סדר הדין הפלילי לפיה נחשב אדם שנשלחה לו הזמנה למשפט בדואר רשום כאילו שהומצאו לו כדין בתוך 15 יום מיום המשלוח מבלי שיהיה צורך בחתימה על אישור המסירה, זולת אם הנמען הוכיח שהוא לא קיבל את ההזמנות מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

עפ"י הפסיקה בסוגיית "חזקת המסירה" נחשב אדם שלא הוציא דבר דואר רשום המיועד לו כאילו נמנע הוא מלקבל במובן הסיפא של תקנה 44 א' הנ"ל. כך גם במקרה שהעתיק למשל את כתובתו מבלי להודיע למשרד הרישוי לגבי רכבו שחל שינוי בכתובתו.

בענייננו, לא הוכיח המבקש שום סיבה לאי- הוצאת ההזמנות מהדואר. הוא גם לא הוכיח שהוא לא קיבל את ההזמנות מסיבות שאינן תלויות בו (וראה בסוגיית חזקת מסירה ע"פ 188/88 בימ"ש מחוזי ירושלים - עיריית ירושלים נגד שלום פנר וכן ע"פ 19/98 מחוזי ת"א - סטיבן קנטור עו"ד נגד מדינת ישראל).

המבקש הוזמן כדין לדיונים בכל התיקים ולא התייצב, ובדין ניתנו נגדו סקי הדין בהעדרו.

ב"כ המבקש טוען לגבי מספר תיקים שההזמנות לא הומצאו תוך שנה מיום ביצוע העבירות וחלה לגביהם התיישנות או שנפלו בהם פגמים.

נתייחס להלן לטענותיו:-

א. לגבי דו"ח מס' 83635110 (מס' סידורי 5 ברשימה):-

(הטענה שעברה יותר משנה עד להמצאת ההזמנה)

מהחומר עולה שהדו"ח נרשם בתאריך 26.3.01 ואישור המסירה למזכירות בית המשפט עם הערה "לא נדרש"

סוף עמוד 6

בתאריך 15.4.02 כלומר לאחר שעברה יותר משנה מיום רישום הדו"ח.

אך יש להבהיר שע"פ חזקת המסירה הנ"ל, היום הקובע לצורך קביעת "יום ההמצאה" לא נקבע לפי היום שבו חזרה ההזמנה בדואר רשום. מאישור המסירה שבתיק, עולה שההודעה הראשונה נשלחה למבקש ע"י הדואר על "דבר דואר רשום" יצאה בתאריך 21.3.02 (ראה ספח ההודעה שעל פני אישור המסירה) ואם נספור מתאריך זה 15 יום, כי אז נגיע לתאריך 5.4.02 אשר יהיה היום הקובע והוא מעבר לשנה מהיום שבו בוצעה העבירה. אין בפני ראייה קבילה אם נשלחה בפועל ההזמנה עוד לפני 21.3.02, ולכן יש לראות את התאריך הזה (או אולי יום לפני כן) כתאריך המשלוח. המסקנה היא לכן, שהעבירה התיישנה ויש למחוק את כתב האישום ואת החוב הנובע ממנו.

ב. לגבי תיק 8972618 (מס' סידורי 2 ברשימה א'):-

גם לגבי דו"ח זה הטענה היא שעברה יותר משנה עד להמצאת ההזמנה למשפט.

מהחומר עולה שהדו"ח נרשם בתאריך 10.5.01 ואילו ההזמנה למשפט נשלחה בדואר רשום בתאריך 2.5.01, אולם "חזקת המסירה" עפ"י תקנה 44 א' חלה רק לאחר שעברו 15 יום מיום המשלוח, לכן יש להוסיף לתאריך 2.5.02, 15 יום נוספים כדי שחזקת המסירה תיכנס לתוקפה, דהיינו עד 17.5.02 שהוא מעבר לשנה מיום רישום הדו"ח. אין מנוס מלקבוע שגם דו"ח זה התיישן.

ג. תיק 89340418 (מס' סידורי 3 ברשימה א'):-

גם לגבי דו"ח זה הטענה היא שהעבירה התיישנה.

מהחומר עולה שהדו"ח נרשם בתאריך 4.5.01 וההזמנה למשפט שהיה קבוע ליום 14.10.02, נשלחה למבקש בדואר

סוף עמוד 7

רשום בתאריך 26.4.02 (ולא בתאריך 6.10.01 כפי שהמבקש גורס).

מכל מקום, ההודעה הראשונה של הדואר היא מום 26.4.02 להוציא דבר הדואר הרשום מהדואר (ההודעה השניה היא מיום 1.5.02 כפי שרואים אותה בחותמת הדואר שעל גבי ההזמנה). אם נוסיף לתאריך 26.4.02, 15 יום, שאז נכנסת לתוקפה חזקת המסירה, כי אז נגיע לתאריך 10 או 11 לחודש מאי 2002, דהיינו לאחר שעברה יותר משנה מיום ביצוע העבירה, לכן גם דין דו"ח זה להימחק מחמת התיישנות העבירה.

ד. תיק מספר 84091917 (מספר סידורי 8 ברשימה א'):-

לא הוצג ע"י המשיבה כל מסמך ראייתי בקשר לתיק זה; לא כתב אישום ולא הזמנה למשפט, וכמובן גם לא פסק- דין שניתן נגד המבקש.

כל מה שהוגש על ידה הוא תדפיס עיריית תל-אביב (המסומן בזה באות A", אך היא לא ציינה מה מקורו ובאם יכול הוא לשמש כראייה על אמיתות תכנו.

מכל מקום, גם אם המסמך הוא כן קביל כראייה, אין ללמוד ממנו כיצד נשלחה ההזמנה למשפט ובאיזה תאריך היא חזרה ועם איזו הערה מהדואר.

בהעדר כל הנתונים האלה, אין מנוס מלבטל את הדו"ח ואת החיוב הכספי הנובע ממנו.

12. אשר ליתר טענותיו של המבקש בנושא משלוח והמצאת ההזמנות לדין:-

א. תיק 81500969 (מס' סידורי 19 ברשימה ב'(:-

אמנם כן, החלק התחתון של הצד הקדמי של ההזמנה למשפט אינו ממולא ומוטב היה שהדוור ימלא גם חלק זה מההזמנה, אולם איני רואה בכך פגם מהותי היורד לשורשו של דבר.

סוף עמוד 8

מעטפית ההזמנה לדין מורכבת מ- 2 צדדים המהווים ביחד יחידה אחת - צד קדמי וצד אחורי. בחלק העליון של הצד הקדמי מודפסים פרטי המקרה כמו מס' התיק, שם הנאשם וכתובת, מס' הרכב, מועד הדיון וכו', ואילו החלק התחתון של צד זה יש לו צורה של טופס שעל פקיד המסירה (או הדוור) למלא אשר כאמור לא מולא.

כל מה שמופיע בו למטה במקרה הזה, הוא מספר הדואר הרשום RR330076774, ואותו מספר מופיע בענייננו גם על הצד האחורי של ההזמנה וברור שמדובר באותו מסמך.

בצד האחורי של המסמך רואים את חותמות הדואר האומרות באיזה תאריך הושארה למבקש "הודעה ראשונה" שכידוע משאירים אותה אם הנמען לא היה בבית ובאיזה תאריך הושארה "ההודעה השניה", ולבסוף לאחר שהנמען לא בא להוציא את הדואר, מוחזר המסמך לשולח עם ההערה "לא נדרש" או כל סיבה אחרת.

בענייננו, חזרה ההזמנה למזכירות בית המשפט בתאריך 6.12.00 עם ההערה "לא נדרש", דהיינו הרבה לפני שעברה יותר משנה מיום ביצוע העבירה.

לפיכך הנני דוחה את טענת המבקש שההזמנה הייתה פגומה או שעברה יותר משנה מיום ביצוע העבירה ועד להמצאת ההזמנה למשפט.

ב. תיק 44321198 (מס' סידורי 22 ברשימה ב'):-

הדיון היה קבוע ליום 5.12.00 והמבקש הוזמן אליו כדין, אך הוא לא התייצב ולכן ניתן פסה"ד בהעדרו בתאריך 27.12.00 בגין אי התייצבותו הנ"ל. בתאריך 27.12.00 לא התקיים דיון מיוחד, באותו יום, אך חתם השופט בפועל על פסק- הדין בגין אי- התייצבות הנ"ל בתאריך 5.12.00 השופט יכול היה

סוף עמוד 9

למעשה לציין ליד חתימתו את התאריך 5.12.00 שעה שחתם על פסק- הדין, ואין בכך שום פגם.

טענת המבקש שהתקיים כביכול דיון בתאריך 27.12.00 מבלי שהוזמן אליו - נדחית.

ג. תיק 80864762 (מס' סידורי 21 ברשימה ב'):-

אכן בצד הקדמי של ההזמנה רשום למטה תאריך 7.1.00, כלומר תאירך שהוא מלפני שהעבירה בכלל בוצעה, אך ברור וצריך להיות ברור לכל בר- דעת שנפלה שגיאה בספרה "0" וצריך להיות "1" והדבר עולה בעליל מעיון בצד האחורי של ההזמנה שבו מופיעים בחותמות הדואר תאריכי ההודעה הראשונה והשניה וכן תאריך 9.1.01 שבו הגיעה בחזרה ההזמנה למזכירות בית המשפט.

הטענה בעניין מועד ההמצאה - נדחית.

13. סעיפים 66-67 של חוק העונשין, קובעים בין היתר, שבמקרה שהוטל קנס ולא שולם במועד שנקבע מתווספות תוספות פיגורים (להלן: "התוספות").

לגבי מקרים שהוטל קנס שלא בפני הנאשם, כמו במקרה שלנו, קובע החוק שהתוספות יתווספו לקנס לאחר שעברו 30 יום "מיום שנשלחה בדואר לנאשם הודעה על גזר הדין...". השאלה לכן היא, האם נשלחו למבקש ההודעות הנ"ל ומתי הן נשלחו?

בתיקים המפורטים להלן, אין כל ראייה שנשלחו למבקש ההודעות ולפיכך לא היה מקום להוסיף את התוספות לסכומים שבפסי הדין ודינן להתבטל.

ואלו הם:-

85843068, 81286213, 85553014, 8365110 (תיק זה גם בוטל מחמת התיישנות), 89792618 (גם תיק זה ממילא בוטל מחמת התיישנות), 62749890, 82488263, 80864762, 81558660, 89340418 (גם תיק זה בוטל מחמת התיישנות) וכן תיק 84091917 כמפורט בסעיף 9 (ד) לעיל.

אך לא כן הדבר לגבי 10 התיקים.
כפי שעולה מהחומר שבפני, נשלחו למבקש ההודעות בדואר רשום לפי כתובתו הנכונה וחזרו מהדואר עם הערה "לא נדרש", פרט לאחד מהתיקים משספרו 87824462 שחזר עם הערה "עזב את הארץ". המבקש לא נתן כל הסבר מדוע הוא לא הוציא מהדואר את ההודעות. הוא גם לא הסביר ולא הוכיח שלא קיבל את ההודעות מסיבות שאינן תלויות בו ועל כן נחשב הוא, פרט לתיק 87824462, כמי שסירב לקבלן במובן סעיף 237 (ג) לחסד"פ, ודינו כדין מי שההודעות מסרו לו.

בית המשפט המחוזי בת"א נדרש בע"פ 080262 לשאלה, מה יהיה הדין עם דבר דואר שחזר עם הערה "לא נדרש" והוא קובע:-

"כאמור לעיל, קובע סעיף 237 (ג) כי אם ההמצאה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך שנשלח בדואר רשום, כאילו הומצאו כדין. לדעתי, אי- דרישת המסמך שנשלח בדואר רשום, כמוה כסירוב לקבלו. הנטל להוכיח כי אי- דרישת המסמך בבית הדואר אינה מהווה סירוב לקבלו מוטל עלי מי שטוען זאת...".

ובענייננו, לא הוכיח המבקש מאומה בנקודה זו.

ההלכה הנ"ל מקובלת עלי וכך החלטתי גם בתיק 102588/46 (ראה נספח י"ט של תשובת המשיבה), ואיני רואה מקום לקבוע פסיקה שונה ממה שנפסק בעבר.

לאור האמור לעיל, הנני מחליט שהתוספות בתיקים הללו בדין הוספו, פרט לתיק 87824462.


17. הבקשה לביטול פסקי הדין לפי סעיף 130 ח' לחסד"פ:-

איני רואה מקום לבטל את פסקי הדין, וזאת מכיוון שעברו הרבה מאוד שנים מאז רישום הדו"חות והמבקש לא נתן הסבר מדוע הוא לא הוציא את ההזמנות למשפט שנשלחו לו בדואר רשום, ומארח שגם לגופו של עניין לא העלה המבקש כל טענה של ממש, החשש שייגרם עיוות דין אם לא יבוטלו פסקי הדין, הוא תיאורטי כאשר לא צמוד לחשש כל טענה עובדתית.

לפיכך הבקשה לביטול פסקי הדין - נדחית.

18. תקינות ההזמנות למשפט:-

מהחומר עולה שההזמנות שנשלחו למבקש הן תקינות ותואמות את הנוסח המופיע בטופס 8 שבתוספת לתק' חסד"פ כדוגמת טופס ההזמנה שבתיק 81558660 שצורף.

19. אין חולקין, שכל העבירות שיוחסו למבקש בתיקים הנתנונים היו מכח סעיף 39 (א) של חוק שמירת הסדר. טענתו של ב"כ המבקש היא, שהעירייה פעלה בניגוד להלכות ופסקי הדין שניתנו בבג"צים ובפסקי הדין שניתנו ע"י המשפט העליון ובניגוד להנחיות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ומסתמך הוא בעיקר על פסקי הדין שניתנו בבג"ץ 2126 מתי דה האס + בג"ץ 4445/02 מור נגד ראש עיריית הרצלייה ואח' [פורסם בנבו] + ע"פ 1160/99 אתי כהן נגד מ"י מיום 17.4.00 וכן הנחיות המשנה ליועץ מיום 9.1.01.

אולם, בכל פסקי הדין הנ"ל, אל הוצאו צווים החלטיים וגם לא הצהרות שעבירת מדרכה לא מהווה בכלל עבירה לפי סעיף 39 (א) הנ"ל.

עפ"י הפסיקה העניפה של בתי המשפט שהחלה עוד בע"פ 334/80 - מ"י נגד אילנה המבורגר, חלות הוראות סעיף 39 (א)(1) גם על החניית רכב על מדרכה, על אף שבסעיף הנ"ל מדובר באופן כללי על הנחת "דבר" ברחוב ולאו דווקא באופן ספציפי על החניית רכב על המדרכה.

בבג"ץ 2126/99 מיום 30.3.00, נדרש בית המשפט העליון לשאלת חוקיות ההליכים הפליליים שננקטו נגד העותר במסגרת סעיף 39 הנ"ל בהליך של ברירת קנס, וקבע כי ההליך הנכון לנקוט נגד עבריין מדרכה צריך להיות הליך מינהלי לפי התקנות המנהליות שלפיהן לא רק שכל ההליך הוא מינהלי ולא פלילי, אלא שגם הכנס המניהלי הוא רק 150 ש"ח ולא 360 ש"ח לפי ההליך של "ברירת קנס".

מהפסיקה שם, עולה בעליל שניתן וניתן להטיל קנס מינהלי בגין חנייה על מדרכה לפי הסעיף הנ"ל, אלא שהקנס וההליכים הם מינהליים ולא פליליים, וכפי שנאמר לעיל, התקנות המנהליות בוטלו כליל בתאריך 31.12.01.



סוף עמוד 12

גם בבג"ץ 4445/02 לא נקבע שאין בכלל להביא לדין עברין מדרכה לפי סעיף 39 א' - לפי חוק השמירה. באותו עניין הואשם העותר בגין החניית רכבו על המדרכה בתחום עיריית הרצליה, לפי סעיף 59 (א) של חוק השמירה על הסדר הזהה לסעיף 39 א' דנן, והקנס בגין עבירה זו היה 490 ש"ח, אך בה בעת היה בתוקף חוק עזר של הרצליה (העמדת רכב וחנייתו) ולפי סעיף 5 (ג) שלו (הזהה לסעיף 6 ד (2א) של חוק העמדת רכב וחנייתו של ת"א, שהוסף אמור רק בתאריך 10.12.01) והקנס בגין עבירה זו היא אז 70 ש"ח בלבד.

באותו עניין התעוררה בעיקר השאלה, האם היה רשאי המאשים להאשים את העותר לפי חוק העזר הכללי המחמיר שלא דן באופן ספציפי בעבירות מדרכה או שמא היה הוא חייב להאשים לפי חוק העזר הספיציפי והמקל.



ביהמ"ש קבע באופן חד- משמעי, שיש ללכת לפי החוק הספציפי. יחד עם זאת, הוא לא קבע שלא ניתן בכלל להעמיד לדין עברייני מדרכה לפי סעיף 59 (ג) הנ"ל, ומה היו התוצאות אילו לא היה בכלל סעיף 5 (ג) הנ"ל, כפי שהיה בחוק העזר דנן (לתל- אביב) עד שתוקן כאמור.



באותו בג"ץ מצטט כב' השופט טירקל קטע מפסה"ד שניתן בעניין לובצקי ע"פ 3955/97,[פורסם בנבו]: -

"כמו שנפסק בפרשת המבורגר, סבורני גם אני לפי פשט לשונו של סעיף 39 (א)(1)..., ניתן להביא בגדרו של הדיבור "לא יניח" גם חנייה, ובגדרו של הדיבור "כל דבר" גם רכב. זאת פרשנותו של הסעיף גם לאור תכליתו, הבאה להבטיח שלא יונחו מכשולים בדרכם של המשתמשים ברחובות העיר... אכן, ההימנעות מלקבוע איסור מפורש בחוק הסדר והניקיון ובחוק החנייה... מעוררת תמיהות גם מטעמים של שמירת הסדר החקיקתי - של חוק הסדר והניקיון ושל חוק החנייה - ראוי שתהיה אמירה מפורשת בחוק החנייה, לפיה אסור לחהנות רכב על המדרכה... אולם לאור תכליתו של סעיף 39 (א)(1) לחוק הסדר והניקיון, אין

סוף עמוד 13

בחסרון זה כדי לפסול את פירושו של הסעיף ולעקור מתוכו משמעות זאת".



למותר להוסיף שאין בקטע הנ"ל כל צו הפוסל את השימוש בסעיף 39 (א)(1) הנ"ל נגד עברייני מדרכה. יש בו הערה לחוקק חקיקה מפורשת בנושא. יש בו גם תמיהה מדוע לא נעשה הדבר עד עתה, אך אין בו פסילה...



גם בפרשת איתי הכהן - ע"פ 1160/99 לא נקבע ע"י כב' השופט י. זמיר שהשימוש בסעיף 39 (א)(1) נגד עברייני מדרכה הוא בלתי חוק ופסול, הוא אך מעיר שסעיף 39 נועד בעיקר להסדיר עניינים אחרים וכי לשונו של סעיף זה "מאפשר רק בקושי רב להגיש אישום בגין חנייה במקום אסור..., אך הוא אינו פוסל את הדבר ולא סוגייה זו עמדה בפרשת אתי הכהן לדיון ולהכרעה.



בסוף הערותיו אומר כב' השופט זמיר:



"לכן מן הראוי היה שבא כח היועץ המשפטי לממשלה... יגישו אישומים בגין חניה במקום אסור... אם על פי תקנות התעבורה ועם על פי חוק העזר לתל- אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו)... ואם חוק עזר זה אינו עונה על כל הצרכים, בידי עיריית ת"א יפו לתקן אותו לפי הצורך...".



כפי שנאמר לעיל, חוק העמדת רכב וחנייתו תוקן בתאריך 10.12.01 והוסף בו הסעיף האור במפורש חניה על מדרכה.



20. ההחניות של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה:-

בעקבות הערות בית המשפט בפרשת לבוצקי ואיתי הכהן, יצאו מלפני המשנה ליועץ בתאריך 9ץ1ץ01 ההנחיות כפי שצוטטו ע"י כב' השופט טירקל בבג"ץ 4444/02 (בפרשת מור):

סוף עמוד 14

"אין זה ראוי להוסיף ולהשתמש בחקיקת שמירת הסדר והניקיון לצורך אכיפת עבירות חניה. לכן, כאשר בחוק עזר בעניין העמדת רכב וחנייתו קיימת הוראה בדבר חנייה על המדרכה, על העירייה להשתמש בהוראה זו בכדי לאכוף את העבירה...".



בהנחייה האמורה ניתנה ארכה של 6 חודשים לצורך חקיקת הוראה האוסרת חניה על מדרכה בחוק עזר מתאים באותם רשויות מקומיות שבהן אין עדיין חקיקה כזאת. לאותן רשויות ניתנו מדי פעם ארכות שהסתיימו בתאריך 1.10.02.

עיריית ת"א היתה בין הרשויות המקומיות שלא היתה קיימת חקיקה ספציפית כזאת, על כן אפילו אם נצא מתוך הנחה שההנחיות הנ"ל היו ממש מחייבות ולא רק המלצות, הרי חלות על עיריית תל- אביב הארכות שניתנו לרשויות המקומיות שלא היתה להם חקיקה מיוחדת.

היא תיקנה את חוק העזר בהתאם, בתאריך 10.12.01 ובכך אף עמדה למעשה בלוח הזמנים שעל פי ההנחיות.



21. כפי שכבר נאמר לעיל, שבעניין דה-האס לא פסל בג"ץ את סעיף 39 (א)(1) כמקור חקיקתי לאיסור חניה על מדרכה. הוא אך קבע שהמסלול בו העירייה נקטה נגד העותר, לא היה חוקי ולא היה קין. היא היתה חייבת לנקוט בהליך המינהלי של הטלת קנס מינהלי בסעך 150 ש"ח ולא ללכת במסלול הפלילי (ע"פ סעיף 39 (א)(1). אולם בעת שניתנה החלטת בג"ץ (ב- 30.3.00) לא היתה קיימת עדיין בחוק העמדת רכב וחנייתו (להלן: "חוק העזר") הוראה האוסרת החניית רכב על מדרכה. האיסור המפורש הוכנס לחוק רק בתאריך 10.12.01 ואז אכן נקנס בגין העבירה היה 70 ש"ח.



בעקבות החלטת בג"ץ בענין דה- האס נחקקו הוראות שעה שפורסמו כדין בקובץ התקנות לפיהן הותלו התקנות המנהליות מתאריך 30.7.00 ועד 30.11.01 (להלן: "תקופת ההתלייה). כתוצאה מההתלייה לא נותר כל מקור חקיקתי למשך תקופת ההתלייה האוסר בכלל חניית רכב על

סוף עמוד 15

מדרכה, הרי חוק העזר האוסר החנייה טרם נחקקו ואילו התקנות המינהלות הותלו.



בג"ץ אכן הורה לעירייה לנקוט במסלול המינהלי ולא במסלול הפלילי נגד עברייני מדרכה, אך הוראה זו יכלה לחול כל עוד שהתקנות המנהליות הן בתוקף ולא על התקופה שבה הן הותלו.



הבירות שיוחסו למבקש בוצעו מ- 2.8.00 ועד 9.7.00, דהיינו בתקופת ההתליה ולפיכך לא היו הדו"חות וההליכים שננקוט נגדו בניגוד לפסיקת בג"ץ או בניגוד לפסיקת בתיהמ"ש.



22. החלטתי לכן לדחות את כל טענותיו של המבקש שהעירייה פעלה בניגוד לפסיקות בג"ץ וביהמ"ש העליון או בניגוד להנחיות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.



23. ב"כ המבקש טוען כטענה חלופית שיש להחיל בענייננו סעיף 5 (ג), חלק מקדמי של חוק העניין (להלן: "סעיף 5(ב)"):-



"בסעיף 5 (ב) נאמר כן שאם אדם הורשע בעבירה... ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש... קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו המירבי שנקבע בחיקוק כאילו הוטל מלכתחילה...".

שיעור הקנס בגין חניה על מדרכה נקבע לאחר תיקון חוק העזר העמדת רכב וחנייתו על סך 70 ש"ח בלבד, ועל כן היו צריכים לחשב את חובות של המבקש כאילו הוטל עליו מלכתחילה קנס מקורי בסך 70 ש"ח. (או אולי קנס של 120 ש"ח לאחר שהוא לא התייצב למשפטו).



לדעתי, חלות בענייננו הוראות סעיף 6 של החלק המקדמי של חוק העונשין בו נאמר:-

"הוראות סעיפים 4 ו-5 לא יחולו על עבירה לפי חיקוק שנקבע בו או לגביו שיעמוד בתוקפו לתקופה מסויימת או שנובע מטיבו שהוא נתון לשינויים מזמן לזמן...".



סוף עמוד 16



כאמור לעיל, הוצאו הוראות שעה לפיהן הותלו התקנות המנהליות למשך תקופה מסויימת העבירות בוצעו בתקופת ההתלייה ובאותה תקופה לא היה קיים עדיין בחוק העמדת רכב וחנייתו סעיף מפורש האוסר חניה על מדרכה.



משמעות ההתלייה היתה שרק במשך תקופת ההתלייה, ניתן היה לנקוט נגד עברייני מדרכה לפי סעיף 39 (א)(1) הנ"ל בהליכים של ברירת קנס שהם אכן הליכים במסלול הפלילי. משמעות הדבר ותוצאתה היו שאכיפת החוק עקב הוראת השעה הנ"ל יכלה להיעשות במשך תקופה מוגבלת בלבד.



הקביעה שהשימוש בכלי האכיפה של ברירת קנס תעמוד לתקופה מסויימת בלבד, כמוה כקביעה שהעבירה עצמה תעמוד בתוקף למשך אותה תקופה במובן סעיף 6 הנ"ל, הרי באין כלי חוקי לאכיפת החוק אין חוק, ויודגש שהתקופה המסויימת הנדרשת לצורך החלת סעיף 6 לא חייבת להיות קבועה בחיקוק עצמו היוצר את העבירה אלא יכולה להיות גם "לגביו" (בסעיף 6 נאמר לפי חיקוק שנקבע בו או לגביו).



העירייה פעלה על בסיס של הוראות שעה שהיו מוגבלות לתקופה מוגבלת ולכן חלות בענייננו - בשים לב גם לעובדה שלא היה באותה תקופה כל חוק עזר אחר לעיריית ת"א האוסר חניה על מדרכה - הוראות סעיף 6 של החלק המקדמי של חוק העונשין הקובע במפורש התנאים שבהם לא יחולו הוראות סעיף 5 (ב) ותנאים אלה התקיימו לדעתי.



24. הבקשה לביטול או להפחתת התוספות:-

סעיף זה של ההחלטה מתייחס לתיקים:

44321198, 85049260, 89211965,

87820767, 88535562, 44298792,

81500469, 84346568, 82868761.





סוף עמוד 17

בשים לב, ש- 4 תיקים בוטלו כאמור בסעיף 9, (א) (ב) (ג) (ד) לעיל, והוספות בוטלו ב- 7 תיקים כמפורט בסעיף 11 לעיל, ובתיק נוסף שמספרו 87824462 כאמור בסעיף 12 לעיל).



בשים לב לכל הנסיבות כעולה מהחומר המונח בפניי ובטענות הצדדים, ובשים לב בייחוד לעובדה שההזמנות למשפט וגם ההודעות על הכרעת הדין ובגזר דין לא נתקבל בפועל על ידי המבקש, אף כי בעיני הדין נחשב הוא כאילו שהומצאו לו - דבר היכול להיחשב "כסיבה סבירה" לא תשלום הקנס במועד במובן סעיף 69 לחוק העונשין - הנני מפחית את התוספות ב- 9 התיקים הנ"ל ב- 35%.



יש לערוך מחדש את חשבונו של המבקש בהתאם לאמור בהחלטה זו, ולהחזיר לו את ההפרש במידה שנשאר עודף לזכותו.



המזכירות תמציא לצדדים עותק מצולם מההחלטה, ובמהשך גם עותק מודפס.

ניתנה היום 28.2.08